Facebook.png
Instagram.png
Youtube.png
Spotify.png
Bandcamp.png
Apple.png
Tidal.png
tevout haruach title logo_c.png
אלבום חדש בשני כרכים
   משתתפים: אלי מגן, משה לוי, קרני פוסטל, עדי רנרט, אבי בללי, טל גורדון, אודי בן כנען, אילן סאלם, נעם גינגולד, איתמר דוארי, ינון פרץ, וולטר גנדל, פו סינגהארט, יאיר סלוצקי, שחר זיו, ליאת סבא, אביב דיין.
leather-book-textures--2.jpg

טריילר האלבום

 
 

כששלושה מחברי הצללים המקוריים עזבו, ולהקתי הנצחית משינה יצאה לפסק זמן כפוי בנסיבות מצערות, סימני שאלה חדשים וישנים הרימו בי ראשים רעבים. 
אחד מהם היה זה: האם הגיוני שדווקא בחיפושי אחרי צליל אישי, שלא קשור ללהקה, אקים עוד להקה?

התחלתי לחפש דרך לעשות משהו פשוט. רזה אך חזק, חזק אך שקט. החלטתי לקבץ כמה שירים וליצור מופע המושתת רק על שירה ועל הגיטרה שלי.
שירים חדשים הגיעו, ואיתם גם הרצון להקליט. הטריפ הקודם של ההקלטות בתל אביב עם להקה צעירה ובוערת התחלף בדחף לעשות משהו אישי בחלל העבודה הפרטי שלי, בסביבת מגורי. רציתי להשמיע מקרוב וברור את קולו של מי שהפכתי להיות, אם בכלל הייתי אי-פעם משהו אחר.


החלטתי לעבוד עם האמצעים העומדים לרשותי – אך הבנתי שאצטרך להרחיב אותם מעט. שמתי עין על זוג  מיקרופונים מעניין.
התקשרתי לחנות (שכבר אינה קיימת). האיש מעברו האחר של הקו נשמע אינטליגנטי ונעים. שוחחנו על המיקרופונים ותיארתי לו את מה שרציתי להשיג. התברר שהוא גר קרוב. שמו היה מוכר לי. הוא נודע כמין גאון קפדן. מאוחר יותר התברר לי שזמן רב קודם לכן הוא כבר החליט שלא יעסוק יותר בהקלטות כמקצוע: רק מעט מהחומרים שעבד עליהם לאורך השנים היו באמת טובים לטעמו, דרכי העבודה באולפן תאמו את תפישתו רק לעתים רחוקות, וברוב הפעמים הוא מצא שאם דיבר בלהט על עניין "טכני" או הפקתי כלשהו (או חמור מזה, התעקש עליו), אנשים חשבו שהשתגע ולא הבינו מה הוא בכלל רוצה.

לשמחתי, הוא הציע שיבוא אלי לאולפן עם הציוד הרלבנטי, לעשות נסיונות עד שאמצא את מה שאני מחפש.
תוצאות הביקור תאמו את מה שקיוויתי לו וגם את מה שהוזהרתי מפניו. כל רכיב בשרשרת ההקלטה והשמע באולפן נבדק, ובתום שיחה קצרה כבלים נתלשו, אחרים הוזמנו להחליפם, מכשירים נשלחו לטיפול ולהתאמה אישית, מעט ציוד נוסף נרכש. 
קרה עוד משהו, בדיעבד הכי חשוב: טל אהב את המקום, את האולפן.

כשהציוד חזר נפגשנו אצלי שוב, להרכיב ולהקליט מעט כדי להתרשם מהצליל. בהגיענו לבדוק את מיקרופון השירה, התיישבתי עם הגיטרה בחיקי. טל הציב את המיקרופון במרחק-מה ממני וביקש ממני לנגן ולשיר לו חתיכה ממשהו. שרתי שיר של אמן אמריקאי ותיק, שאני אוהב. לא כל המלים היו במקומן, אבל כשהאזנו לתוצאה מצאנו שם משהו מיוחד. שנינו שמענו אותו. היינו מכווננים לאותו התדר.

את טל לא עניינה העובדה שאני בעצם מתופף. למעשה, הוא לא ממש הכיר את עברי כמוזיקאי. מבחינתו הייתי רק הדבר שהוא שמע עכשיו. 
יש לך שירים? שאל.


קבענו להיפגש שוב. אני באתי עם הרשימות שלי, טל העמיד מיקרופון. 
בררתי מראש שירים שיזכירו במשהו את הדבר שהיה בהקלטת הדוגמה ההיא. רבים מהם נכתבו הרבה קודם לכן. כמה מהם כבר נשקו לשלושים. אבל משהו חיבר ביניהם. תוך כדי ביצוע לא הצלחתי לזכור מהלכי אקורדים, הרמוניות, קצבים, חלקי שיר שלמים... טל הקליט הכול. כשלושים שירים. האזנו להם יחד. בעודי נחרד, ראיתי אותו זורח. "זה אדיר, נדיר, אתה שומע את זה?!" הוא צהל, נלהב, ואני ניסיתי לקרוא בפניו תו של צחוק.
רק אחרי חודשים הבנתי שהוא חשב שאני משמיע לו את כל השירים שיש לי.


בחרנו יחד עשרה שירים. כולם היו אהובים עלי, אבל תמיד איכשהו נראו לא מתאימים – בנויים מוזר, ארוכים מהמקובל, לא ממש קצביים. טל מת על זה. הוא הציע שניצור מיד, מהקלטות הדוגמה הרעועות, את שלד האלבום כולו. אהבתי את הגישה.
החלטנו ששיר שלא נצליח לשבץ ברצף באופן שתורם למכלול לא ייכלל גם אם הוא נהדר. לשמחתנו, עשרת השירים מצאו את מקומם ללא מאבק, יוצרים יחד סיפור-דרך לא-ליניארי, מתארים תחנות משמעותיות בחיי מגיל הנעורים ועד היום.

כרך א'
1. בעיניה: פיתוי קיים תמיד. הבטחה לענג, אך גם להחריב. 
2. אתמולים: זוגיות בתקופת הלבלוב והפריחה – ובערוב הימים. 
3. רעם מפעם: מערכת יחסים ארוכה של חברה קרובה התנפצה בפניה במפתיע. 
4. לא נכונה: לפני עטרה, הייתי בקשר ארוך למדי עם גברת צעירה ונחמדה. לבד משנינו, לכולם היה ברור שזהו זיווג מאוד לא מוצלח. 
5. מיטת ברזל: אבי שכב במיטת חוליו כשנתיים לפני שנפטר מהעולם הזה.

כרך ב'
1. פותח ת'לב: דווקא דרך הסדקים האור מחלחל אל החיים. 
2. עלי שלכת: התאהבות. קסם ומסתורין מחוֹללים כשהיא מכניסה אותך לעולמה.
3. גלי הכול: הדרך היחידה לצלוח את החיים בשניים היא באמצעות גילוי כפול. גלה לה – גלה אותה / גלי לו – גלי אותו.
4. עלי: אחת האהבות הראשונות שלי. פרח מאיר שקמל והחשיך. 
5. מקום אמיתי: "...אם בתוכך אמצא גם מחבוא ממך – להיות שם, להסתתר ביום סוער – אז אשאר." הכרתי את עטרה. נשארתי. 

במשך שנתיים וחצי הגענו לאולפן כמה פעמים בשבוע. לפעמים היינו שם מתחילת הלילה עד תוכו, לפעמים בבוקר, לפעמים שניהם.
טל דיבר על הקלטות מופלאות בימים עברו: הקלטות של אמנים יחידים או של הרכבים שלמים שסודרו בחדר ההקלטה מסביב למיקרופון אחד ויחיד ש"צילם" הכול כמקשה אחת, בדומה להקלטת הניסיון ההיא שערכנו. בימינו כבר לא נוהגים לעשות את זה. מעדיפים להקליט את הדברים מקרוב וכמה שיותר מופרדים, ואחר כך מעבירים אותם מניפולציות רבות מספור על המחשב עד להשגת הגוון הסופי. דרך ההקלטה המודרנית הזו פוטרת לעתים את המבצע מההכרח לבצע את המוזיקה כפי שתהיה בסוף, כלומר, ממש ובדיוק כפי שהיא צריכה להיות.

החלטנו להקליט כך, במיקרופון אחד. גיטרה ושירה בלבד וביחד, כשבזמן הביצוע אני לא מרכיב אוזניות ולא יודע איך זה נשמע, ללא מטרונום וללא קצב קבוע: הקלטה צפה, שמאפשרת ומבקשת נשימות ומרווחים, ואינה מתירה שיפוצים בדיעבד: לא לתקן את יחסי העוצמה בין הגיטרה לשירה, ובטח שלא לטפל בטעויות וזיופים.
בדקנו מיקרופונים ומיקומים, תוכנות ורזולוציות הקלטה. עברנו גם לא מעט סוגי מיתרים לגיטרה עד אשר התקבל הצבע שחיפשנו, כולו בערוץ אחד, מונו, ללא אפשרות של מניפולציה.
טל התעקש לשמוע בהקלטות גם את נוף האזור שבו אנחנו חיים – רגבים, פרדס חנה, בנימינה, משמרות, כרכור. מבחינתו, הנוף משתקף בצליל. הוא היה מאוד מכוון לזה.

בין ההקלטות עסקתי בשיפוץ השירים: טיפלתי במלים ובמבנים, כתבתי פתיחות, סיומים וקטעי מעבר מוזיקליים, גיליתי והטמעתי את המהירויות, ההרמוניות ותבניות הפריטה, בחנתי את התנהלות קו השירה.

בעודנו מקליטים, הבנתי שהביצועים האולפניים לא יוציאו מהשירים את המיטב, ושכדי לגלותם לעומק עלי לנגן את האלבום לאנשים.
בחרתי לעשות זאת במפגשים עם קבוצות קטנות. לנגן לקומץ אנשים במקום שהם עצמם בוחרים, לרוב באחד מבתיהם: חמישה שירים, הפסקה, עוד חמישה שירים. לפני כל מפגש ביקשתי מהמארגן או המארגנת לעדכן את חבריהם (ה"קהל") שמדובר בעשרה שירים חדשים, שאיני מבצע שום שיר אחר, ושהחומר שקט, איטי, ארוך, כבד. רציתי להפחיד בכוונה, שלא ישבו מולי ויחכו לפיצוצים, לאיגי המתופף שיזיז וירקיד אותם.

לאט-לאט החל להתהוות קהל קטן: אנשים שאהבו את "תבואות הרוח" סיפרו על כך למכריהם וכן הלאה. במשך כשנתיים ניגנתי לעשרות קבוצות כאלה. בני הארבעים שבהן היו הצעירים. בשונה מבר או מועדון, אנשים האזינו בקשב רב, עם כוס משקה ביד, לעתים שרועים על מזרנים. הם גם הגיבו ושיתפו בפתיחות, והרשמים שחלקו תרמו רבות להיכרותי עם החומר. הדקויות הרגשיות של כל שיר התבהרו לי, וכמוהן גם חוזקותיו ותפקידו במכלול. המשכתי לערוך בשירים שינויים קטנים. 

בשלב זה ההקלטות החלו להישמע לנו טוב. אחרי כשנתיים וחצי של עבודה, היו לנו עשרה ביצועים שאהבנו. אחד לכל שיר. הם לא היו – ועדיין אינם – חפים מפגמים. לא מדובר בביצועים מושלמים. זיקקנו בהם פרטים ותובנות שהוגשו באופן בלתי אמצעי: קרוב, מוקפד, לא עשוי מדי.

סיימנו. הנחתי את הגיטרה, את שיר, בתוך הארגז שלה, נשמתי נשימה עמוקה (ראשונה מסוגה מזה זמן רב), ואז עלה נושא שדיברנו עליו בעבר, אך מתברר שלא הייתי מוכן לו: הקלטות נוספות.
לא שלי. 
של כלים אחרים של נגנים שיגיעו, יטביעו את חותמם על השירים, יוסיפו משיחת מכחול משלהם למטריית הצבע שכבר שם.

עוד צלילה שסופה בלתי נראה? והרי רק סיימנו אחת, מטורפת. חשבתי ששכבת הגיטרה והשירה היא היחידה שתהיה. חוץ מזה – מי הנגנים האלה? מה הם ינגנו? יש לנו אוויר לזה? יש  בכלל רעיון? כיוון?

הושלכנו לשבועות של בלבול. התרגלנו לעבוד כאחד ופתאום היינו שניים, שרויים במשבר. טל רצה להמשיך להקליט. אני חשבתי שאולי כדאי לעצור. האווירה שתפסנו בערוץ הבודד היתה יפה בעיני. לא ראיתי איך ניגשים עכשיו להקלטות נוספות. 

גם טל אהב את הערוץ היחיד (עד היום אנחנו חוזרים להאזין רק לו מדי פעם, ומשתעשעים במחשבה להוציא גרסה כזו), אבל בניגוד אלי הוא היה משוכנע שההקלטות הנוספות תיקחנה את האלבום למקום מרתק אף יותר. לא היה לו ספק. 

השתכנעתי. התחלנו לחפש רעיונות באמצעות כלים במחשב. חיפשנו לכל שיר כלי או שניים שנוכחותם תטען אותו במצב רוח הנכון לו. 
ומשהיו לנו רעיונות, החלנו ליישמם בכלים חיים. לפעמים נגנים הוזמנו כדי לבצע רעיון ברור שניסחנו, לפעמים נגן מסוים הוזמן לנגן על שיר מסוים בלי שאנחנו או הוא יודעים מה עליו לנגן. לפעמים פשוט הזמנו נגן שאנחנו אוהבים ושסברנו שנגיעתו תתאים לרוח האלבום, ונתנו לו לבחור את השירים שמעניינים אותו ולנגן מה שהוא מרגיש, בבחינת "שלח לחמך". 
התנאי תמיד היה שמנגנים חופשי; שמה שיתגלה כלא-חשוב לא ייכנס; ושגם טל וגם אני חייבים לאהוב כל צליל.

בהתחלה היה קשה לנו לעכל ולהכיל צלילים חדשים בנוף הנזירי המוכר. לפעמים היתה תחושה שהמחשבה להניח בו משהו נוסף היא אפילו חוצפה, אם לא גסות רוח. 
ובכל זאת, לאט-לאט החלו להגיע הנגנים הנכונים. צלילים חדשים החלו מוצאים את מקומם, שקעו בטבעיות לתוך המוזיקה, העשירו אותה במרקם וברגש, התחברו לסיפור. 
"תבואות הרוח" החל ללבוש את צורתו החדשה: מורחבת ועדיין מינימליסטית, עשירה, צבעונית, משתנה ועדיין נאמנה לעצמה. הוא הפך להיות אותו אלבום שמהתחלה היה ברור ומוחשי בדמיוננו.

עריכה: אסף שור

"תבואות הרוח" 

שירים: איגי דיין  

הפקה מוסיקלית: טל טרייביש
עיבודים: איגי דיין וטל טרייביש

הקלטה ומיקס: טל טרייביש

* "אתמולים" על פי מנגינה של נתאי דיין
מאסטרינג: Miles Showell באולפני Abbey Road, לונדון

Abbey Road.png

משתתפים:

 אלי מגן, משה לוי, קרני פוסטל, עדי רנרט, אבי בללי, טל גורדון, אודי בן כנען, אילן סאלם, נעם גינגולד, איתמר דוארי, ינון פרץ, וולטר גנדל, פו סינגהארט, יאיר סלוצקי, שחר זיו, ליאת סבא, אביב דיין.

צילומים: טל טרייביש ואיגי דיין

עיצוב ואנימציה: אריאל צחור studioREL

אתר אינטרנט וקידום במדיה: גולן אהרוני

 
 

מילים

-

כרך א׳

אתמולים

  

אתמולים 
ימים יפים כחולים
מטיילים יד ביד על קו החוף
ציפורים 
סודות ונעורים
זוג חולמים בתוך האינסוף

אתמולים 
חורף של כרבולים
מנגינה ערומה תעורר
הוא ירצה לגעת 
היא פתאום תיזכר
אתמולים חלפו כה מהר

 

עדי רנרט, ינון פרץ
 

בעיניה

 

חותך בז'אן ז'ורס 
ובאחת קורס לתוך עיניה
עצים שחורים צפופים 
פסגות הרים ושלג בעיניה
נופים מושכים שלא הכרתי 
הופכים ברגע מוכרים
ואם בסוף אומר אהבתי 
זה רק הכל ורק לנצח

דמעות תנין לבנדר ויסמין 
ירוק זה רק עיניה
ים רטוב נושק לחול זהוב 
כחול זה רק עיניה
שירים שמעולם לא כתבתי 
באים שלמים כבר מושרים
ואם בסוף אומר אהבתי 
זה רק הכל ורק לנצח

מבט 
לא תהיה 
אף פעם עוד את

ישר ומתפתל 


גן עדן ואז צולל 
לכפור שבעיניה

 

אילן סאלם, נעם גינגולד, וולטר גנדל, אביב דיין
 

לא נכונה 

איך מן העבר השני 

היא כבר עומדת לידי
אציג לכם לראשונה 

האישה הלא נכונה
אומר לכם בכנות 

זה כמו שבחנות
הייתי רב דוחף הולך מכות 

על השק הזה מלא דמעות

ואין ואין 

חלל מפריד - דבר בינינו - כן כן
ואיך אפשר לחשוב
מי לימד אותך לעמוד כל כך קרוב
העין טובה בלבחור את סוג הכאב
דף הבוקר קורא לא לזנות אחרי הלב

אני הייתי בשבילה 

סיוט מתוק מהתחלה
אז הייתי או ישן או מנגן או מעשן
רבים בוכים ומשלימים 

כל הסיבוב ללא מילים
פרידה ולילה על הגג 

עוד ניצחון שהשמאל חגג


היא היתה צריכה אחד רגיל 

במקום לבוא אלי ולהתחיל
שלש שנים יקרות 

שלא היו צריכות לקרות

ואין ואין 

חלל מפריד - דבר ביננו - כן כן
ואיך אפשר לחשוב

מי לימד אותך לעמוד כל כך קרוב
העין טובה בלבחור את סוג הכאב
דף הבוקר קורא לא לזנות אחרי הלב

טוב שבין העננים 

יש מי שמעוניינים
רע לו והיא מתענה 

האישה הזו הלא נכונה
אלוהים - או שהיתה זו היא 

החזירו לי את חיי שלי
וגמרנו עוד פעם אחרונה


אז בואי כבר הנכונה
בואי כבר נכונה

בואי את נכונה


 

פו סינגהארט, וולטר גנדל

רעם מפעם 

סוגר שם את הדלת 

אין דרך חזרה
עוזב הרבה יותר מבית - מחברה
את במקום עומדת המומה
אימה זוחלת בקרבייך

רצית להנשא 

להתגלגל כגל

היו כבר תכניות להתרחב - לקשור גורל
הכל עמד נטוע 

עץ החיים לבלב
פתאום הפך פניו 

הפך את הלב

אור דהה לצל

הזמן פתאום בלם
מחוגים משתוללים רוקדים ריקוד אדום
ודמעה תרד שקופה ולא תמימה
אבדה הדרך אל החוף 

אלייך

הוא לא יודע למה 

ולא קם ממך
למה זה מוכרח היה לחמוק ממנו - להסתבך
ואיך רעם מפעם 

מפץ מפחיד
בא וזרק אותו 

גרש לתמיד

אור דהה לצל

הזמן פתאום בלם

מחוגים משתוללים רוקדים ריקוד אדום
ודמעה תרד שקופה ולא תמימה 

אבדה הדרך אל החוף

אלייך

 

משה לוי, איתמר דוארי

 

 

ילד אבא ומיטת ברזל
מה מכאן אוזל 

מה מכאן נוזל
לו היה יכול הוא לדבר
מה היה אומר 

למה היה חוזר
העברית כאן לא פועלת

עף בין עולמות

טס ללא אורות
 

והעיקר לחצות 

לא לפחד כלל
את הגשר הצר 

לעבור

לא לפחד כלל

אילן סאלם, ליאת סבא

מיטת ברזל  

 

כשאבי היה כמעט ישן
הוא היה זקן 

הוא לא היה זקן
בתנומה ניתן לנו הזמן
הייתי כבר מוכן 

לא הייתי כבר מוכן
העברית כאן לא עוזרת
בנה ללא קירות

קרא בין השורות


והעיקר  לחצות 

לא לפחד כלל
לדבוק בעיקר ולעבור 

לא לפחד כלל

 

-

כרך ב׳

עלי שלכת  

עלי שלכת עכשיו מהווים
מיטה מבורכת לאוהבים
נרד בוואדי למעיין
רבע שעה ונהיה רחוקים מכאן

יחפה את דוהרת במורד השבילים
ידך מנחמת פרחים נובלים
השמש בוזקת קרני שכינה
ובעינייך עולה המבט שגם את מוכנה

דמו גופותינו פתאום לעצים
סביב בגדינו פזורים כעלים
שנשרו מעלינו שיכורים לרגליו
של עץ מאוהב מורט בתשוקה עליו

בזמן שליטפת את אזניי במילים
היו בעיניי הן בתים נעולים
ומאחוריהם לעד זו חידה
ומה שם בתוך מסובב לעולם לא אדע

בקירות מסתתר לעולם לא אדע

רוגש ויוצר בעולמה של ילדה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

קרני פוסטל, אודי בן כנען, וולטר גנדל

פותח ת'לב  

כשסדק קטן נפרם בקליפה 

טרי וצורב 

חשוף לא מוגן
דרכו התגנב גם איזה אור 

וחום שריכך והפיג את הקור

 

כשסדק קטן נפתח בקליפה 

הרגשתי כמו רוב 

מחלתי לצחוק
אהבתי קרוב 

לא שאפתי רחוק 

הייתי מוכן עם סדק קטן
איתו דבר לא כואב

עם סדק קטן השלתי קליפה 

חגגתי איתו כל זמן שהוא כאן
לא קל או מובן אבל מהאור 

מסר לבן בלילה שחור
ודבר לא כואב
סדק קטן פותח ת'לב

כשסדק חתך ונפער בקליפה 

שורט כי זה כך - אחר כך ייפה
אציץ מתוכו לפני שייסגר 

אאיר לתוך סדק של מישהו אחר


ודבר לא כואב
סדק קטן פותח ת'לב
לא כואב
פותח ת'לב

פותח ת'לב


 

אלי מגן

עלי

עלי אמרה כבר יותר טוב כשאני חולה
היא עוד יפה אך בעיניה אפלה
יש לי הכל ובעצם כלום לא בסדר                             

פס לאין סוף ומה שמעבר

עלי עשתה דברים שאף פעם לא יניחו לה
יש אנשים יותר מפעם איבדו אותה
והיא לידי רחוקה ופעם היינו
והיא צחקה ושנינו בכינו

וכשהיא אמרה שהיא נשברת
הזדקרה כמו ממהרת
עוד מעונה                                                       
ישנה אינה
מטה למעלה
כן היא אמרה אני נשברת
ואז ניתרה כבר מאחרת
לרגע קפאה כלואה בדמותה
ועלי הלכה לה

עלי אין לה שום סיכוי באהבה
בשיטתה בכל פעם זה לא בשליטתה
וזה שיהיה כבר היה וטוב שאיננו
והיא חתכה שוכחת ממנו
וכבר יותר טוב לה
כשהיא חולה

אבי בללי, טל גורדון, ליאת סבא, וולטר גנדל

 גלי הכל 

 

ירח אפור לא הזיז לשמיים
אורו הקצר לא הבהיר צמרות
פסענו תחתיו החזקנו ידיים
רגלינו יודעות את מה ששפתינו כולאות

האם את בוכה? שתיקתי שואלת
באוויר שבינינו אטומים רותחים
האם גם אותך אפשרות מייסרת
כי אנו חולקים רק ימים 

קליפות של אינספור ימים

גלי, גלי הכל 

לי, אותי
גלי, גלי, גלי הכל 

לי ואותי

לב מקודש שמן ומים

סוס ונחש ומלאך כשטן 

מעל ומתחת ובתוך השמיים

כלום לא קפוא זז כל הזמן 

חי ופועם תדר בינינו 

חבול ומסעיר תלוי אהבה 

מונחה בידו לא יודע ליבנו

לאן זה הולך מאין זה בא

גלי, גלי הכל

לי, אותי
גלי, גלי, גלי הכל 

לי ואותי

לא נמריא לא נבריא 

עד שתגלי את הכל

לי ואותי

ולך היפה הילה מסנוורת
מפה של גוונים כצופן סתרים
באינספור הימים הכל כבר היינו
כבולים חופשיים אחים 

ושני זרים

יאיר סלוצקי, ינון פרץ, שחר זיו

 

בתוך עיניי ישנו מקום אמיתי

ראית שם אותי את ביתך בונה

מחשבותיי פרחים

קוצים מאחים והד עונה

 

יש בי צמח מדבר 

אל תבואי להשקות

ופרח בצלע הר 

שלא יכול עוד לחכות

 

אם בתוכך 

אמצא גם מחבוא ממך

להיות שם

להסתתר ביום סוער

מקום אמיתי

בתוך עינייך יש מקום אמיתי

שם לעצמי את ביתי אבנה

מחשבותייך עונות השנה

את משתנה אצלי משונה

קיץ

חם ועצל

אתחבא בתוך הצל

חורף

סופה מגיעה

אין מילה אין נגיעה

אם בתוכך
אמצא גם מחבוא ממך
להיות שם
להסתתר ביום סוער
אז אשאר

כל הזכויות שמורות לאיגי דיין © 2021