כששלושה מחברי הצללים המקוריים עזבו, ולהקתי הנצחית משינה יצאה לפסק זמן כפוי בנסיבות מצערות, סימני שאלה חדשים וישנים הרימו בי ראשים רעבים. 
אחד מהם היה זה: האם הגיוני שדווקא בחיפושי אחרי צליל אישי, שלא קשור ללהקה, אקים עוד להקה?

​

התחלתי לחפש דרך לעשות משהו פשוט. רזה אך חזק, חזק אך שקט. החלטתי לקבץ כמה שירים וליצור מופע המושתת רק על שירה ועל הגיטרה שלי.
שירים חדשים הגיעו, ואיתם גם הרצון להקליט. הטריפ הקודם של ההקלטות בתל אביב עם להקה צעירה ובוערת התחלף בדחף לעשות משהו אישי בחלל העבודה הפרטי שלי, בסביבת מגורי. רציתי להשמיע מקרוב וברור את קולו של מי שהפכתי להיות, אם בכלל הייתי אי-פעם משהו אחר.

החלטתי לעבוד עם האמצעים העומדים לרשותי – אך הבנתי שאצטרך להרחיב אותם מעט. שמתי עין על זוג  מיקרופונים מעניין.
התקשרתי לחנות (שכבר אינה קיימת). האיש מעברו האחר של הקו נשמע אינטליגנטי ונעים. שוחחנו על המיקרופונים ותיארתי לו את מה שרציתי להשיג. התברר שהוא גר קרוב. שמו היה מוכר לי. הוא נודע כמין גאון קפדן. מאוחר יותר התברר לי שזמן רב קודם לכן הוא כבר החליט שלא יעסוק יותר בהקלטות כמקצוע: רק מעט מהחומרים שעבד עליהם לאורך השנים היו באמת טובים לטעמו, דרכי העבודה באולפן תאמו את תפישתו רק לעתים רחוקות, וברוב הפעמים הוא מצא שאם דיבר בלהט על עניין "טכני" או הפקתי כלשהו (או חמור מזה, התעקש עליו), אנשים חשבו שהשתגע ולא הבינו מה הוא בכלל רוצה.

​

לשמחתי, הוא הציע שיבוא אלי לאולפן עם הציוד הרלבנטי, לעשות נסיונות עד שאמצא את מה שאני מחפש.
תוצאות הביקור תאמו את מה שקיוויתי לו וגם את מה שהוזהרתי מפניו. כל רכיב בשרשרת ההקלטה והשמע באולפן נבדק, ובתום שיחה קצרה כבלים נתלשו, אחרים הוזמנו להחליפם, מכשירים נשלחו לטיפול ולהתאמה אישית, מעט ציוד נוסף נרכש. 
קרה עוד משהו, בדיעבד הכי חשוב: טל אהב את המקום, את האולפן.

​

כשהציוד חזר נפגשנו אצלי שוב, להרכיב ולהקליט מעט כדי להתרשם מהצליל. בהגיענו לבדוק את מיקרופון השירה, התיישבתי עם הגיטרה בחיקי. טל הציב את המיקרופון במרחק-מה ממני וביקש ממני לנגן ולשיר לו חתיכה ממשהו. שרתי שיר של אמן אמריקאי ותיק, שאני אוהב. לא כל המלים היו במקומן, אבל כשהאזנו לתוצאה מצאנו שם משהו מיוחד. שנינו שמענו אותו. היינו מכווננים לאותו התדר.

​

את טל לא עניינה העובדה שאני בעצם מתופף. למעשה, הוא לא ממש הכיר את עברי כמוזיקאי. מבחינתו הייתי רק הדבר שהוא שמע עכשיו. 
יש לך שירים? שאל.

קבענו להיפגש שוב. אני באתי עם הרשימות שלי, טל העמיד מיקרופון. 
בררתי מראש שירים שיזכירו במשהו את הדבר שהיה בהקלטת הדוגמה ההיא. רבים מהם נכתבו הרבה קודם לכן. כמה מהם כבר נשקו לשלושים. אבל משהו חיבר ביניהם. תוך כדי ביצוע לא הצלחתי לזכור מהלכי אקורדים, הרמוניות, קצבים, חלקי שיר שלמים... טל הקליט הכול. כשלושים שירים. האזנו להם יחד. בעודי נחרד, ראיתי אותו זורח. "זה אדיר, נדיר, אתה שומע את זה?!" הוא צהל, נלהב, ואני ניסיתי לקרוא בפניו תו של צחוק.
רק אחרי חודשים הבנתי שהוא חשב שאני משמיע לו את כל השירים שיש לי.

בחרנו יחד עשרה שירים. כולם היו אהובים עלי, אבל תמיד איכשהו נראו לא מתאימים – בנויים מוזר, ארוכים מהמקובל, לא ממש קצביים. טל מת על זה. הוא הציע שניצור מיד, מהקלטות הדוגמה הרעועות, את שלד האלבום כולו. אהבתי את הגישה.
החלטנו ששיר שלא נצליח לשבץ ברצף באופן שתורם למכלול לא ייכלל גם אם הוא נהדר. לשמחתנו, עשרת השירים מצאו את מקומם ללא מאבק, יוצרים יחד סיפור-דרך לא-ליניארי, מתארים תחנות משמעותיות בחיי מגיל הנעורים ועד היום.

​

כרך א'
1. בעיניה: פיתוי קיים תמיד. הבטחה לענג, אך גם להחריב. 
2. אתמולים: זוגיות בתקופת הלבלוב והפריחה – ובערוב הימים. 
3. רעם מפעם: מערכת יחסים ארוכה של חברה קרובה התנפצה בפניה במפתיע. 
4. לא נכונה: לפני עטרה, הייתי בקשר ארוך למדי עם גברת צעירה ונחמדה. לבד משנינו, לכולם היה ברור שזהו זיווג מאוד לא מוצלח. 
5. מיטת ברזל: אבי שכב במיטת חוליו כשנתיים לפני שנפטר מהעולם הזה.

​

כרך ב'
1. פותח ת'לב: דווקא דרך הסדקים האור מחלחל אל החיים. 
2. עלי שלכת: התאהבות. קסם ומסתורין מחוֹללים כשהיא מכניסה אותך לעולמה.
3. גלי הכול: הדרך היחידה לצלוח את החיים בשניים היא באמצעות גילוי כפול. גלה לה – גלה אותה / גלי לו – גלי אותו.
4. עלי: אחת האהבות הראשונות שלי. פרח מאיר שקמל והחשיך. 
5. מקום אמיתי: "...אם בתוכך אמצא גם מחבוא ממך – להיות שם, להסתתר ביום סוער – אז אשאר." הכרתי את עטרה. נשארתי. 

​

במשך שנתיים וחצי הגענו לאולפן כמה פעמים בשבוע. לפעמים היינו שם מתחילת הלילה עד תוכו, לפעמים בבוקר, לפעמים שניהם.
טל דיבר על הקלטות מופלאות בימים עברו: הקלטות של אמנים יחידים או של הרכבים שלמים שסודרו בחדר ההקלטה מסביב למיקרופון אחד ויחיד ש"צילם" הכול כמקשה אחת, בדומה להקלטת הניסיון ההיא שערכנו. בימינו כבר לא נוהגים לעשות את זה. מעדיפים להקליט את הדברים מקרוב וכמה שיותר מופרדים, ואחר כך מעבירים אותם מניפולציות רבות מספור על המחשב עד להשגת הגוון הסופי. דרך ההקלטה המודרנית הזו פוטרת לעתים את המבצע מההכרח לבצע את המוזיקה כפי שתהיה בסוף, כלומר, ממש ובדיוק כפי שהיא צריכה להיות.

​

החלטנו להקליט כך, במיקרופון אחד. גיטרה ושירה בלבד וביחד, כשבזמן הביצוע אני לא מרכיב אוזניות ולא יודע איך זה נשמע, ללא מטרונום וללא קצב קבוע: הקלטה צפה, שמאפשרת ומבקשת נשימות ומרווחים, ואינה מתירה שיפוצים בדיעבד: לא לתקן את יחסי העוצמה בין הגיטרה לשירה, ובטח שלא לטפל בטעויות וזיופים.
בדקנו מיקרופונים ומיקומים, תוכנות ורזולוציות הקלטה. עברנו גם לא מעט סוגי מיתרים לגיטרה עד אשר התקבל הצבע שחיפשנו, כולו בערוץ אחד, מונו, ללא אפשרות של מניפולציה.
טל התעקש לשמוע בהקלטות גם את נוף האזור שבו אנחנו חיים – רגבים, פרדס חנה, בנימינה, משמרות, כרכור. מבחינתו, הנוף משתקף בצליל. הוא היה מאוד מכוון לזה.

​

בין ההקלטות עסקתי בשיפוץ השירים: טיפלתי במלים ובמבנים, כתבתי פתיחות, סיומים וקטעי מעבר מוזיקליים, גיליתי והטמעתי את המהירויות, ההרמוניות ותבניות הפריטה, בחנתי את התנהלות קו השירה.

​

בעודנו מקליטים, הבנתי שהביצועים האולפניים לא יוציאו מהשירים את המיטב, ושכדי לגלותם לעומק עלי לנגן את האלבום לאנשים.
בחרתי לעשות זאת במפגשים עם קבוצות קטנות. לנגן לקומץ אנשים במקום שהם עצמם בוחרים, לרוב באחד מבתיהם: חמישה שירים, הפסקה, עוד חמישה שירים. לפני כל מפגש ביקשתי מהמארגן או המארגנת לעדכן את חבריהם (ה"קהל") שמדובר בעשרה שירים חדשים, שאיני מבצע שום שיר אחר, ושהחומר שקט, איטי, ארוך, כבד. רציתי להפחיד בכוונה, שלא ישבו מולי ויחכו לפיצוצים, לאיגי המתופף שיזיז וירקיד אותם.

​

לאט-לאט החל להתהוות קהל קטן: אנשים שאהבו את "תבואות הרוח" סיפרו על כך למכריהם וכן הלאה. במשך כשנתיים ניגנתי לעשרות קבוצות כאלה. בני הארבעים שבהן היו הצעירים. בשונה מבר או מועדון, אנשים האזינו בקשב רב, עם כוס משקה ביד, לעתים שרועים על מזרנים. הם גם הגיבו ושיתפו בפתיחות, והרשמים שחלקו תרמו רבות להיכרותי עם החומר. הדקויות הרגשיות של כל שיר התבהרו לי, וכמוהן גם חוזקותיו ותפקידו במכלול. המשכתי לערוך בשירים שינויים קטנים. 

​

בשלב זה ההקלטות החלו להישמע לנו טוב. אחרי כשנתיים וחצי של עבודה, היו לנו עשרה ביצועים שאהבנו. אחד לכל שיר. הם לא היו – ועדיין אינם – חפים מפגמים. לא מדובר בביצועים מושלמים. זיקקנו בהם פרטים ותובנות שהוגשו באופן בלתי אמצעי: קרוב, מוקפד, לא עשוי מדי.

​

סיימנו. הנחתי את הגיטרה, את שיר, בתוך הארגז שלה, נשמתי נשימה עמוקה (ראשונה מסוגה מזה זמן רב), ואז עלה נושא שדיברנו עליו בעבר, אך מתברר שלא הייתי מוכן לו: הקלטות נוספות.
לא שלי. 
של כלים אחרים של נגנים שיגיעו, יטביעו את חותמם על השירים, יוסיפו משיחת מכחול משלהם למטריית הצבע שכבר שם.

​

עוד צלילה שסופה בלתי נראה? והרי רק סיימנו אחת, מטורפת. חשבתי ששכבת הגיטרה והשירה היא היחידה שתהיה. חוץ מזה – מי הנגנים האלה? מה הם ינגנו? יש לנו אוויר לזה? יש  בכלל רעיון? כיוון?

​

הושלכנו לשבועות של בלבול. התרגלנו לעבוד כאחד ופתאום היינו שניים, שרויים במשבר. טל רצה להמשיך להקליט. אני חשבתי שאולי כדאי לעצור. האווירה שתפסנו בערוץ הבודד היתה יפה בעיני. לא ראיתי איך ניגשים עכשיו להקלטות נוספות. 

גם טל אהב את הערוץ היחיד (עד היום אנחנו חוזרים להאזין רק לו מדי פעם, ומשתעשעים במחשבה להוציא גרסה כזו), אבל בניגוד אלי הוא היה משוכנע שההקלטות הנוספות תיקחנה את האלבום למקום מרתק אף יותר. לא היה לו ספק. 

​

השתכנעתי. התחלנו לחפש רעיונות באמצעות כלים במחשב. חיפשנו לכל שיר כלי או שניים שנוכחותם תטען אותו במצב רוח הנכון לו. 
ומשהיו לנו רעיונות, החלנו ליישמם בכלים חיים. לפעמים נגנים הוזמנו כדי לבצע רעיון ברור שניסחנו, לפעמים נגן מסוים הוזמן לנגן על שיר מסוים בלי שאנחנו או הוא יודעים מה עליו לנגן. לפעמים פשוט הזמנו נגן שאנחנו אוהבים ושסברנו שנגיעתו תתאים לרוח האלבום, ונתנו לו לבחור את השירים שמעניינים אותו ולנגן מה שהוא מרגיש, בבחינת "שלח לחמך". 
התנאי תמיד היה שמנגנים חופשי; שמה שיתגלה כלא-חשוב לא ייכנס; ושגם טל וגם אני חייבים לאהוב כל צליל.

​

בהתחלה היה קשה לנו לעכל ולהכיל צלילים חדשים בנוף הנזירי המוכר. לפעמים היתה תחושה שהמחשבה להניח בו משהו נוסף היא אפילו חוצפה, אם לא גסות רוח. 
ובכל זאת, לאט-לאט החלו להגיע הנגנים הנכונים. צלילים חדשים החלו מוצאים את מקומם, שקעו בטבעיות לתוך המוזיקה, העשירו אותה במרקם וברגש, התחברו לסיפור. 
"תבואות הרוח" החל ללבוש את צורתו החדשה: מורחבת ועדיין מינימליסטית, עשירה, צבעונית, משתנה ועדיין נאמנה לעצמה. הוא הפך להיות אותו אלבום שמהתחלה היה ברור ומוחשי בדמיוננו.

​

​

​

עריכה: אסף שור

​